ילדותו של ליאב היתה רחוקה מילדות שגרתית.
אם נצטרך לאפיינה בשתי מילים, מתבקש למצוא שתי מילים מנוגדות. אולי אור וחושך, אולי קסם וקושי.
הקושי היה שם כל הזמן, יום יום, מאז שאובחן לפני גיל שנה, לאחר אישפוזים ארוכים, כבעל התסמונת הנדירה, מחלת אגירת גליקוגן. החיים היו רצופי אתגרים רגעי מתח והתמודדויות רבות עם מצבים מסכני חיים. המשפחה הקרובה - אבא, ד"ר דן, אמא, דניאלה, והאחות הגדולה, מאיה, התארגנה כולה כיחידת הצלה קטנה ומלוכדת. שום דבר לא היה מובן מאיליו. החל מטיול שנתי עם הכיתה (ההורים עקבו אחר האוטובוס עם המכונית וציוד רפואי), דרך נסיעה לחו"ל (עם המון ציוד רפואי ואבקות חשודות שתמיד עוררו שאלות) ועד עמידה בפקק (חוויה מעוררת חרדה לרוב בני המשפחה, שמא נישאר ללא גלוקוז מספק). למרות זאת, בזכות מאמצים רבים (ואופיו הבוגר והמיוחד של ליאב), הצלחנו ליצור שיגרה בריאה. ליאב גדל להיות עצמאי, שאפתן, ולרגע לא תפס את עצמו כבעל בעיה. רבים מחבריו ומכריו לא ידעו שהוא מתמודד עם תסמונות חמורה.
לצד הקושי, היה הרבה קסם. לצד רגעים של חושך, המון המון אור.
הקסם המיוחד של ליאב, אופיו המאיר, הראש המבריק, מלא האהבה וחוש ההומור, היו חזקים מהכל. ליאב אהב חידונים, משחקים, תחרויות וכל הזדמנות לחולל התרחשויות שמחות.
מגיל צעיר אהב אנשים ובעלי חיים, וניחן ברגישות יוצאת דופן. ליאב מילא את הבית בחברים, צחוק, משחקים ושמחה ועד לכתו היה המקור המרכזי לחוויות חיוביות לכל המשפחה.
